<h1>שבלי הלקט דין דגים טמאים סימן ל"ז</h1>
<h2>דף מ.</h2>
דגים קטנים מלוחין בחבית, ויש בהם דגים טמאין קטנים, כך הלכה, אם נימוחו, כל החבית כולה אסורה, ואם מקצת נימוחו ומקצת לא נימוחו, צריך לבדוק כל דג ודג בפני עצמו, ואם ראשו ושדרו ניכר, מותר לכתחילה, ואם ניכר ראש בלא שדרה או שדרה בלא ראש, אסור באכילה, שכך שנינו, ואלו מותרין באכילה, וכולה מתניתין. ובה שנינו, וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה, ותנו רבנן, איזהו טרית שאינה טרופה, כל שראשה ושדרה ניכר. ואיתמר, רב הונא אמר, עד שיהא ראש ושדרה ניכר. ורב נחמן אמר, או ראש או שדרה ניכר, אמר רב יהודה משמיה דעולא, מחלוקת דרב הונא ורב נחמן בצירן, אבל בגופן מודה רב נחמן לרב הונא שאין מותר אלא עד שיהא ראש ושדרה ניכר, ואמר רב פפא, הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד. ורבנו ישעיה זצ"ל כתב בתוספות שלו, אמר רב כהנא, הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחד ואחד, מיתיבי, חתיכת דג שיש בה סימן, בין בכולה בין במקצתה וכו', ומעשה בגוי אחד וכו' והתיר את הגרב כולו. וקשיא לרב פפא, תרגמה רב פפא כשחתיכות שוות, ולעולם צריך ראש ושדרה של כל אחד ואחד, אבל אם היה דג גדול בראש ושדרה שהן ניכרין מותרין כל החביות. הלכך החביות הבאות מלאות טונינא, כיון שנוכל להכיר בראש ושדרה, כולן הן מותרות, ולא חיישינן לדג טמא, ואע"פ שיש חביות שאין שם ראש יש להתיר משום החזקה, שחזקה יש לנו שאינן עושים שם אלא מטונינא, ולא מדג טמא, כדאמרינן לעיל, מכריז ר' אבהו קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם, חזקתן אינן באים אלא מפילוסא ואספמיא, ובצחנתא דפום נהרא. ועוד כתב ר' ישעיה זצ"ל, וששאלתם על לימוני של גוים, מן הדין יש לאוסרן שחותכין אותן בסכין שלהן, דאגב חורפיהו בלעי, אלא מפני שחותכין רבים בסכין אחד וממלאין מהם חביות חביות, יש לומר, שבטל טעם הסכין בהן. ובודאי ראשון ושני היה ראוי לאוסרן, אלא מפני שאינן ניכרין הם בטלין ברוב הלכך שרי. וכמו כן יש לומר בטרית הנקראת טונינא שממלאין ממנה חביות, שרוב החתיכות מבטלות טעם הסכין. אבל אם ראה כי חתך הגוי דג או בשר בסכין שלו ודאי צריך למיגרר ביה פיסקי. [ע"כ תשובת רבנו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל].
